"עוגמת נפש וכאב וסבל" – הערכת הפיצוי הראוי

סבל אדם נזק גוף כתוצאה ממעשה עוולה המקים לו זכות לפיצוי כספי. מהו סכום הפיצויים הראוי אותו יש לפסוק לו ומהם העקרונות המנחים בחישוב סכומי הפיצויים הללו?

בלב ליבם של דיני הנזיקין הקלאסיים ניצב עקרון העל של השבת המצב לקדמותו. בהתאם לעקרון מנחה זה, על המזיק להציב את הניזוק, באמצעות פיצוי כספי, במצב בו היה נתון אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין. אומדן גובה הפיצוי הראוי ייעשה, איפוא, רק לאחר זיהוי סך נזקיו של אותו ניזוק. המונח "נזק" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין, סעיף ההגדרות לפקודה זו, כדלקמן:  

"נזק" — אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה;"

הגדרת הנזק בפקודה הינה כוללנית ורחבה ביותר. למעשה, קשה להעלות על הדעת סוגי נזקים אשר לא ניתן להכלילם במסגרתה. ביהמ"ש העליון, בפרשת גורדון, הרחיב עוד יותר את הגדרת המונח 'נזק'  ופירש את הגדרתו, כדלקמן:

"הגדרת "נזק" בסעיף  2לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] היא רחבה. היא כוללת את כל סוגי הנזק, בין פיסי ובין שאינו פיסי, בין ממוני ובין שאינו ממוני. ביסוד ההגדרה עומדת המציאות המוחשית ולפיכך היא משתרעת גם על פגיעה בתחושות גופניות ונוחות, שאין להן ביטוי פיסי, לרבות נוחות גופנית, סבל נפשי ופחד".

הגדרת הנזק בפקודה מרחיבה, אמנם, אך היא אינה כוללת בחובה מבחנים פרקטיים להערכת סכום הפיצויים להם זכאי אדם בגין הפגיעה בגופו. לכן, במקביל לפקודה נוהגת פרקטיקה משפטית ענפה אשר מבוססת הן על עקרונות הדין האנגלי והן על הלכות שנקבעו בדין הישראלי.

במרוצת השנים התפתחו בפסיקה קטגוריות שונות להערכת סך נזקיו של אדם הנלוות, בדרך כלל, לפגיעה בגופו. אלו הם "ראשי הנזק" אותם בוחן ביהמ"ש בבואו לאמוד את הפיצוי הראוי. ראשי הנזק מתחלקים לשתי קבוצות: נזקי ממון ונזקים שאינם נזקי ממון. נזקי הממון הינם נזקים הניתנים לכימות כספי וכוללים, דרך משל, את ראשי הנזק הבאים: הפסדי השתכרות, הפסד זכויות סוציאליות ופנסיוניות, הוצאות רפואיות, עזרת הזולת, הוצאות ניידות, הוצאות להתאמת מגורים והוצאות נוספות בהן צפוי הניזוק לשאת עקב נזקי גופו (למשל, הוצאות ייחודיות לנכים קשים הנגזרות מצרכי השיקום שלהם). בקבוצת הנזקים השנייה,  נזקי הגוף הלא ממוניים, נכללים ראשי הנזק שאינם ניתנים לכימות כספי, ובראשם כאב וסבל, קיצור תוחלת החיים ואובדן הנאות החיים.

עד כאן באשר להבחנה בין ראשי הנזקים השונים. מאמר זה יעסוק בקבוצת הנזקים השנייה: נזקי הגוף הלא ממוניים, ובמסגרתו נעמוד על הקושי בפסיקת סכומי הפיצוי בגין ראשי נזק ייחודיים אלה, נציג את התמורות שחלו בפסיקתם בשנים האחרונות וננסה לחזות את דרכו של ביהמ"ש ואת השיקולים אשר ינחו אותו בהערכת הפיצוי בגין נזק לא ממוני בעתיד.

נזק לא ממוני – הקושי המובנה בפסיקת הפיצוי

הערכת הסכומים הראויים כפיצוי בגין נזק לא ממוני הינה, באמת ובתמים, מן המשימות הקשות ביותר. הסיבה העיקרית לכך, הינה היעדרם של מדדים אוביקטיביים להערכת כאבו וסבלו של אדם או להערכת שווי שנות החיים שאבדו לו בעטיה של התאונה. אין צורך לומר, כי  כסף לא ישווה לאבדן החיים ולא יפצה על שלילת טובם, ככתוב "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" (ספר קהלת, ט,ד). בפרשת בורנשטיין עמד כב' הש' דרורי על קושי זה וכתב, בגילוי לב:

"כיצד יכול אדם – אפילו הוא שופט – להעריך נכונה  את ערכם של חיי אדם אחר או את כאבו בנסיבות אלו או אחרות?"

כב' הש' דרורי משקף את הלך ליבם של השופטים הדנים בתיקי הנזיקין, וניצבים מידי יום בפני הקושי לאמוד את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני. מאז ומעולם התחבטו בקושי זה השופטים בערכאות השונות, וכך כתב לפני למעלה מיובל שנים,  כב' הש' ש"ז חשין ז"ל בפרשת גרוסמן:

"האמת ניתנת להיאמר כי אם לצורך קביעת דמי הנזק אשר בראשי נזיקין כלליים אחרים עומדים לרשותו של בית המשפט לפחות חומר סטטיסטי מקובץ או מוכח, וראיות של ממש הלקוחות מתוך עבודתו היומיומית של הניזוק, הנה בחישוב דמי נזק בראש נזיקין כללי זה הפרוץ מרובה על העומד והניחוש על המוחש. כיצד זה אפשר להעריך, במדויק או אפילו בקירוב, בכסף או בשווה כסף את הכאב והסבל או את הצער והבושה של אדם שנקטעה ידו או רגלו, או שמהלך על רגליו והדאגה מכרסמת את ליבו כי ימיו ספורים עלי אדמות?"  

ההסדר הייחודי בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

על מנת לחסוך קושי מובנה זה, מצא המחוקק לנכון לקבוע בו מסמרות לגבי נפגעי תאונות דרכים. כחלק בלתי נפרד מן המנגנון הייחודי הקבוע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") וכ"איזון" של עקרון האחריות המוחלטת, קבע המחוקק בסעיף 4(א)(3) לחוק הפיצויים תקרה לפיצוי בגין נזק לא ממוני. הוראת חוק זו הושלמה על ידי שר המשפטים בהתקינו את תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו 1976. בהתאם למנגנון ייחודי זה, סכום הפיצוי נפסק על פי נוסחה קבועה מראש, אליה נוצקים מספר נתונים: תאריך התאונה, גיל הנפגע, אחוז הנכות שנגרמה לו ומשך תקופת אשפוזו. מקום והנפגע קיפד בתאונה את חייו, זכאי עזבונו ל- 25% מן הסכום המקסימלי הקבוע בסעיף (א)(3) לחוק הפיצויים.

חסרונה של השיטה בה בחר המחוקק להתגבר על הקושי בהערכת הנזק הלא ממוני, בא לידי ביטוי בקשר הרופף שנותר בין כאביו וסבלו האמיתיים של הניזוק לבין סכום הפיצויים שייפסק לו. שיקול הדעת נותר לביהמ"ש רק במקרים בהם נכותו של הניזוק נמוכה מ- 10%, שאז הוא רשאי לפסוק לו פיצוי על פי הערכתו, ואולם לא יותר מזה שהיה נפסק לו אילו נגרמה לו נכות בשיעור של 10%. בכל יתר המקרים אין לביהמ"ש שיקול דעת, ועליו לפסוק לניזוק את הפיצוי בגין נזקין הלא ממוניים על פי הנוסחה. במקרה זה, לא יהיה הבדל בין ניזוק שיתאר בהרחבה את סבלו הרב תולדת התאונה, לבין ניזוק שיפטיר בחיוך, כי אין הוא סובל מתוצאותיה כלל ועיקר…

ברור, איפוא, שפסיקת פיצוי על פי נוסחה עומדת בניגוד לכללי השבת המצב לקדמותו, ועוד יותר מכך – בניגוד לכלל לפיו הערכת הנזק בדיני הנזיקין הינה אינדיבידואלית, ומותאמת לניזוק.

מאידך גיסא, יתרונה של שיטת ה"נוסחה" שנקבעה בחוק הפיצויים בכך שהיא חוסכת מביהמ"ש את ההתלבטות הקשה בכל הנוגע להערכת הנזק הלא ממוני, ותורמת לודאות וליציבות המשפטית.  בפרשת יפרח נכשל ניסיון מעניין לפרוץ את מסגרת הפיצוי המוגבלת בחוק הפיצויים, בטענה שקיצור תוחלת החיים הינו ראש נזק נפרד שאינו חוסה במסגרת ההסדר הקבוע בחוק. הטענה התקבלה בביהמ"ש המחוזי, אך ביהמ"ש העליון ביטל נסיון זה וקבע, מפי כב' הש' אור, כי על אף שבחוק הפיצויים או בתקנותיו הנלוות אין הגדרה למונח 'נזק לא ממוני', הרי שפרט לכאב ולסבל נכללים במסגרתו גם אובדן הנאות החיים וקיצור תוחלת החיים.

בהמשך מאמר זה נשוב ונעמוד על ההבחנה החשובה בין ראשי נזק אלו בהקשר לפיצוי בתביעות שנדונות לפי פקודת הנזיקין. כאמור, נוסחת הערכת הפיצוי והעקרונות אשר מהווים נר לרגליה, הינם ייחודיים לתביעות על פי חוק הפיצויים, ובית המשפט העליון קבע באופן מפורש, כי אין להיזקק לנוסחאות אלו ולו כגורם מדריך ומנחה בהליכים המתנהלים על פי פקודת הנזיקין .

נזק לא ממוני  – פקודת הנזיקין

אומדן הפיצוי הראוי בגין 'נזק לא ממוני' במסגרת תיקי נזיקין שונה בתכלית מההסדר הייחודי שנקבע בחוק הפיצויים, ומציב קשיים מהותיים בפני בתי המשפט. בפסיקה ובספרות המשפטית מסתמנת סוגיה זו כדינמית, ובמרוצת השנים אכן חלו תמורות רבות בעקרונות שהנחו את בתי המשפט בהערכת הפיצוי בראש נזק זה, ועוד יותר מכך – ביישומם ובסכומי הפיצויים עצמם. בפסקי הדין כולם נמצא אותו מכנה משותף, והוא העיקרון לפיו הפיצוי צריך לשקף את מידת הנזק שנגרמה לניזוק הקונקרטי, תוך בחינה אינדיבידואלית של המקרה הנדון. למרות השאיפה לאחדות פסיקתית, לקוהרנטיות וליציבות – בהקשר של הערכת הפיצוי בגין 'נזק לא ממוני' נקבע לא אחת, כי יש לבחון את נסיבות כל מקרה לגופו, ולוודא כי הפיצוי שנפסק ראוי ומתאים למקרה הספציפי.

כאמור לעיל, במסגרת קבוצת נזקי הגוף הלא ממוניים מוכרים שני ראשי נזק עיקריים: כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים (ראש הנזק של "אובדן הנאות החיים" אינו מוכר במשפטנו כראש נזק עצמאי ומהווה חלק בלתי נפרד מקיצור תוחלת החיים).

בעוד שבעבר הלא רחוק נהוג היה לפסוק סכום גלובאלי עבור מכלול הנזק הלא ממוני, וההנחה היתה שאין צורך לדון בנפרד בכאב והסבל, בקיצור תוחלת החיים ובאובדן הנאות החיים, התפתחה בשנים האחרונות מגמה לפצל את הדיון בראשי נזק אלה, ולבחון כל אחד מהם בנפרד, לגופו, בהתחשב במהות הפגיעה ובנסיבותיה הרלוונטיות, על פי אמות מידה שנקבעו במקרים קודמים. להלן יוצגו, בנפרד, ראשי נזק אלה והעקרונות המנחים אשר גובשו במהלך השנים בהערכתם.

כאב וסבל

הן במקרה בו מצא הניזוק את מותו בתאונה והן במקרה בו נותר הניזוק בחיים אך התאונה הטילה בו מום, נסיבות המקרה הקונקרטיות, כפי שהן עולות מחומר הראיות, הן שינחו את ביהמ"ש בבואו להעריך את סכום הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל. כעת, יש לתהות אחר אותן 'נסיבות קונקרטיות' מהן למד ביהמ"ש על מידת כאביו וסבלו של הניזוק.

על אף היותן "קונקרטיות", ניתן לאתר בפסיקה מספר משתנים אותם בוחן ביהמ"ש בעת הידרשו לסוגיה. בקרב משתנים אלה ניתן להבחין בגילו של הניזוק בזמן התאונה, באיכות החיים הצפויה לו במומו, בנסיבות בהן נגרם הנזק (כך, לדוגמא, התחשב ביהמ"ש בפרשת פסטיבל ערד בהערכה כי הקטינות המנוחות לא מתו מיידית ומשך הזמן בו נרמסו על ידי הקהל עד שנפחו את נשמתן היה ארוך והסב להן סבל רב), במידת התרשלותו של הנתבע  (לדוגמא, בפרשת דיין  שם נהרג עובר ברחם אמו, בפרשת בורנשטיין, שם איימה אחות בית החולים על התובע כי במידה ולא יעזוב את חדר ההתאוששות לא תטפל באביו המנוח), במידת סבלו של הנפגע כפי שהיא עולה מנתונים חיצוניים (לדוגמא, בפרשת טלי וייס ז"ל תוארו רגעי המצוקה במהלך טביעה בנהר הירדן, בפרשת נילי דבוש ז"ל הוצגו סימני ציפורניה של נשרפת למוות על קיר ביתה כאות למצוקה ובפרשת סמיון פרידמן ז"ל הוצגה תנוחת הגוויה. במקרים אלו ואחרים חוזר ומדגיש ביהמ"ש כי גרועה מהמוות עצמו הינה החרדה מפניו ולא בכדי, בטרם נפסק הפיצוי, מקפיד ביהמ"ש לתאר, דרך קבע, את רגעי האימה האחרונים שחווה הניזוק), בסוג הטיפולים הרפואיים להם נזקק הנפגע עקב האירוע ובמספרם, בטיפולים הצפויים לניזוק בעתיד, במספר ימי האשפוז בבית החולים ועוד. בדוגמאות שפורטו לעיל בוחן ביהמ"ש משתנים אלה  בבואו להעריך את כאביו וסבלו של הניזוק אשר מצא את מותו בתאונה. בחינת הפסיקה מלמדת, שגם במקרים בהם נותר הניזוק בחיים נדרש ביהמ"ש למשתנים אלו לשם הערכת כאביו וסבלו. זאת, כמובן, בנוסף ליכולתו של ביהמ"ש להתרשם במו עיניו ממצבו של הניזוק במעמד הדיון וללמוד על נסיבות התאונה ועל מידת כאביו וסבלו מפיו.

כך, לדוגמא, בפרשת אייכנוולד בה נגרמו לקטין כוויות קשות במהלך הדלקת משואה בטקס בבית הספר, מציין ביהמ"ש ששילוב נסיבות התאונה המזעזעות, סוג הפגיעה (כוויות ב- 85% משטח הגוף), גילו הצעיר של התובע והטיפולים הקשים אותם הוא צפוי לעבור, הופכות את המקרה לקשה במיוחד ומצדיקות פסיקת פיצוי של 1,000,000 ש"ח שערכם כיום כ- 1,300,000 ש"ח. בפרשת בוים נפסק פיצוי חסר תקדים (600,000 ש"ח בשנת 1993 שערכם כיום כ- 2,000,000 ש"ח) בגין כאביה וסבלה של חולת סכיזופרניה אשר נקשרה למיטתה בבית החולים אברבנאל, ובמשך למעלה מ- 20 דקות, חרף זעקותיה לעזרה, ליחכה את גופה אש שפרצה בחדרה. חלקו התחתון של גופה הושחת כליל ורופאיה נאלצו לכרות את שתי רגליה. ערעור שהוגש לביהמ"ש העליון נדחה, תוך שביהמ"ש מציין כי ככל שהסכום שנפסק הוא חריג ומרחיק לכת, הרי גם המקרה עצמו הוא חסר תקדים בחומרתו, מזעזע ומעורר חלחלה.

בפרשת רוטשטיין נדונה תביעתו של עובד גן החיות בראשון לציון אשר הותקף באכזריות על ידי קוף שימפנזה. בתאונה נגס הקוף האימתני בעכוזו, תלש אצבעות משתי ידיו והשחית את אפו ואת פניו של התובע. ביהמ"ש, אשר התרשם עמוקות מתיאור התאונה מפי התובע (מתאר לפרטים כיצד נרדף על ידי הקוף וכיצד הביט באיבריו נקטעים ונתלשים בזה אחר זה) חוזר ובוחן את השיקולים המנחים בפסיקת הפיצוי בגין הכאב והסבל, ולבסוף מציין כי על רקע נסיבות התאונה, אובדן האיברים, גילו הצעיר של התובע (19) והפגיעה בסיכוייו להינשא יש להעמיד את הפיצוי בגין הכאב והסבל על 1,000,000 ש"ח.

על רקע מקרים קשים אלו נציין, כי אין דומה מצבו של ניזוק שקיפח את חייו בתאונה, למצבו של ניזוק אשר ימשיך לשאת את צלקות התאונה בגופו ובנפשו במשך כל ימי חייו, ועל משקל זה בדיוק ניתן אף לומר, כי אין דין סבלו של אדם שמצא את מותו באבחת חרב אחת, כדינו של אדם שחווה במשך דקות ארוכות את החוויה הטראומתית, ידע כי קיצו קרב ובא, ואף נאלץ להתמודד עם הכאב והסבל הגופניים שבאו לאחריה, עד שנגאל מייסוריו. לדעתנו, כל מקרה הינו ייחודי בפני עצמו ועל כן יש לבוחנו לגופו במשקפי המשתנים שפורטו לעיל, ולשאוף תמיד לפיצוי אשר ישקף את חומרת הפגיעה, ויבטא, ככל הניתן, את הגשמתו של עקרון השבת המצב לקדמותו.

משתנה נוסף אותו יש להוסיף למצבת המשתנים שהוצגו לעיל והראוי לדיון נפרד, עוסק במצבו התודעתי של הניזוק, קרי, בשאלה האם היה בהכרה אם לאו לאחר האירוע הנזיקי. בפרשת פרייליך בראשית שנות ה-80, קבע ביהמ"ש את ההלכה אשר בעינה עומדת: במקרה בו אדם איבד הכרתו ולאחר מכן נפטר, לא יהיה עזבונו זכאי לפיצוי נפרד בגין ראש הנזק של כאב וסבל בתקופה בה היה מחוסר הכרה. כלומר, במקרה זה יהא העיזבון זכאי, במסגרת מצבת נזקיו הלא ממוניים, אך ורק לפיצוי בגין ראש הנזק של קיצור תוחלת החיים. המלומד קציר בספרו מבהיר כי הגיונה של הלכה זו מבוסס על ההנחה שלא  ניתן לייחס לניזוק השרוי באובדן הכרה תחושת כאב וסבל ולכן אין לפצותו בראש נזק זה.

דעתנו אינה נוחה עם פסיקה זו, ואנו סבורים שכעת, לאור התמורות שחלו בחברה הישראלית ובמרכזן הצבת ערך חיי האדם וכבודו בראש רשימת  ערכי היסוד המוגנים, הגיעה השעה לשנותה.

שהרי מי יכול לערוב לכך שאדם השוכב על ערש דווי, מחוסר הכרה במידה זו או אחרת, אינו חש כאב, אינו מודע למצבו הגופני, אינו שומע את בכי יקיריו, ואינו מבחין בהם מקיפים את מיטתו, מבכים את מצבו ומתפללים לשלומו?

אנו סבורים, כי גם במקרים בהם שרוי הניזוק באובדן הכרה,  לא ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת כי הוא איננו סובל  ואינו מודע למצבו. כפועל יוצא מכך, אין למנוע ממנו פיצוי בראש הנזק של כאב וסבל. יתירה מזאת: הקושי להוכיח את הכאב והסבל בתקופת אובדן ההכרה יסודו במעשיו של המזיק, והרי זהו נזק ראייתי לשמו. כפועל יוצא מכך, ועל פי דוקטרינת הנזק הראייתי, ראוי להעביר אל כתפי המזיק את הנטל להוכיח, כי הניזוק אינו סובל בתקופה זו, וככל שלא ישכיל לעשות כן ראוי לחייבו בפיצוי.

בפרשת אגבבה ניר ז"ל נדונה תביעת עזבונו של קטין אשר מצא את מותו בטביעה בבריכת שחייה. במקרה זה, איבד הקטין את הכרתו בעודו שרוי מתחת לפני המים אך בפועל נפח נשמתו רק בחלוף 10 ימים. כב' הש' רות רונן  יישמה במקרה זה את הלכת פרייליך וקבעה שאין מקום לפצות את העזבון בגין הכאב והסבל בתקופה בה שכב הקטין מחוסר הכרה בבית החולים. ערעור על פסק דין זה תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון בימים אלו  ובו אנו מייחלים לשינוי ההלכתי המתבקש. דומה, כי שינוי הלכתי זה מתבקש גם לאור הרוח החדשה המנשבת מכתוביהם של המלומדים וממגמת בית המשפט העליון, שאינה שנויה עוד במחלוקת, להגדיל את סכומי הפיצויים ולהרחיב את מעגל הזכאים.

קיצור תוחלת חיים

ראש נזק זה נקלט במשפט הישראלי ישירות מן המשפט האנגלי. מבחינה היסטורית, על פי הדין האנגלי, הפיצוי בראש נזק זה אינו ניתן בגין אובדן שנות החיים עצמן, אלא בגין אובדן הסיכוי לחיי אושר. בתי המשפט האנגליים, אשר התקשו לאמוד את מידת אושרו של הניזוק, נטו לקמץ בפסיקת הפיצוי בגין ראש נזק זה.

גישה שיפוטית זו חלחלה אף היא למשפט הישראלי. ככל שחלפו השנים חזרו והדגישו הערכאות השונות את קדושת החיים ואת ערכם הרב, אך בפועל, המשיכו לפסוק סכומים נמוכים יחסית .

רק בשנים האחרונות, כעניין שבמדיניות משפטית ועל רקע התמורות שחלו בחברה הישראלית,  ניכרת מגמת ברורה של הגדלת הסכומים הנפסקים בגין קיצור תוחלת החיים.

ראש נזק זה הינו אובייקטיבי במהותו, ובניגוד לראש הנזק של כאב וסבל, אינו מגלם תחושות סובייקטיביות של הנפגע ואינו מותנה בשאלת תודעתו של הניזוק (אובדן ההכרה). המשתנה היחיד אליו נדרש ביהמ"ש בבואו לשום את גובה הפיצוי, הינו מספר השנים שאבדו. בהחלט ניתן לומר, שגם בקרב משתנה זה רב הנסתר על הגלוי וקיימת מידה נכבדת של ניחוש והשערה. ואולם, במקרה זה, בניגוד לניסיון להתחקות אחר מידת כאבו וסבלו של ניזוק, ניתן להתבסס על ממוצעים סטטיסטיים ועל נתונים רפואיים אובייקטיביים.

מכל מקום, ביהמ"ש העליון הבהיר זה מכבר, שמספר השנים מהווה מדד משמעותי וחשוב, אך אין לנקוט בדרך של חישוב "מתמטי" הקובע תעריף קבוע לכל שנת חיים.

די במבט חטוף במספר פסקי דין אשר מייצגים את הכלל, על מנת להבין כי אין בנמצא מכנה משותף להערכת סכומי הפיצוי בגין קיצור תוחלת החיים. המלומד רונן פרי במאמרו בנושא, סוקר שורה ארוכה של פסקי דין, משווה ביניהם ולבסוף מציג את מסקנתו הסופית: הסכום הממוצע שנפסק לעזבונו של אדם שנפטר עקב מעשה העוולה הוא כ- 6,000 ש"ח לשנת חיים שאבדה, עם סטיית תקן של 3,150 ש"ח. להלן טבלה המתארת בתמצית את ההבדלים הקיצוניים בהערכת סכומי הפיצויים:

פסק הדין	מספר השנים שאבדו	הפיצוי שנפסק	הסכום המשוערךלמדד אוקטובר 2009
רביב ז"ל נ. מדינת ישראל	62	500,000 ש"ח	566,573 ש"ח
דבורה גרוס ז"ל נ. פז גז	76	700,000 ש"ח	808,634 ש"ח
אטינגר ז"ל נ. החברה לפיתוח	59	350,000 ש"ח	402,187 ש"ח
בורנשטיין ז"ל נ. בילינסון	10	250,000 ש"ח	282,725 ש"ח
יוסף שחאתית ז"ל נ. מפקד כלא מגידו	57	500,000 ש"ח	549,648 ש"ח

רואים אנו, איפוא, כי בהיעדר מכנה משותף, פוסק כל שופט פיצוי בהתאם לגישתו שלו. במקרה זה, אין לנו אלא לברך על המגמה הנוכחית להגדיל את סכומי הפיצוי הנפסקים בגין ראש הנזק של קיצור תוחלת החיים, ולענין זה יפים דבריו של כב' הש' ת' אור בפרשת עמר:

"הגיעה השעה לבדוק אם אותם סכומים שנפסקו בפרט נזק זה [נזק לא ממוני, ע.פ.] עד היום עונים על הנזק שהם באו לפצות עליו"

ואכן, לאחרונה נפסקים בבתי המשפט סכומים גבוהים משנפסקו בעבר בגין נזק לא ממוני, הן בגין ראש הנזק של קיצור תוחלת החיים והן בגין ראש הנזק של כאב וסבל. כיום, יותר מתמיד, נראה כי ההכרעה בגובה סכום הפיצוי נעשית תוך שאיפה כנה ואמיתית להתאימו לחומרת הפגיעה ולהשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו.

  

1. פקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח 1968 (להלן: "הפקודה").
2. ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) עמ' 113.
   
3. ת.א. (י-ם) 3169/01 עזבון המנוח שמואל בורנשטיין ז"ל נ. המרכז הרפואי ע"ש רבין [פורסם באתר 'נבו')       (להלן: "פרשת בורנשטיין").
4. ע"א 70/52 גרוסמן נ. רוט פ"ד ו 1242, בע' 1269.
   
5. תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976.
   
6. ע.א. 2801/96 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ. יפרח, פ"ד נה(1) 817, בע' 833.
7. ע.א. 398/99 קופ"ח נ. דיין נה (1) 765 (להלן: "פרשת דיין").
   
8. ע.א. 140/00 עזבון המנוח אטינגר נ. החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי פ"ד נט (2) 481 (להלן: "פרשת אטינגר").
   
9. ע.א 357/80 נעים נ. ברדהפ"ד לו (3) 762.
   
10. ע.א.  236/61 בנין נ' ורמבוד, פ"ד טו 1612, 1617.
    
11. ת.א. 1247/98 עזבון המנוחה יצחק חן ואח' נ. טביב בצלאל [פורסם באתר 'נבו'].
    
12. פרשת דיין, לעיל הערה 7.
    
13. פרשת בורנשטיין, לעיל הערה 3.
14. ת.א. 1289/98 עזבון המנוחה טלי וייס ואח' נ. ארנון חמל [לא פורסם] (להלן: "פרשת וייס").
    
15. 4579/07 יורשי עזבון המנוחה נילי דבוש ז"ל נ' עיריית ת"א תק- מח 2003(3), 8890.
    
16. ע"א 8216/99  עזבון המנוח סמיון פרידמן נ' רפופורט, תק-על 2001  (2) 15).
    
17. ת.א. (ת"א) 1475/93 אלעד איכנולד נ. איריס רגב ואח' [לא פורסם].
    
18. ע.א. 2517/93 שרה בוים נ. אברהם גטהין ואח' [פורסם באתר 'נבו'].
    
19. שם, בע' 6.
    
20. ת.א. 2725/99 רוטשטיין נ. החברה העירונית ראשון לציון ואח' [פורסם באתר 'נבו'].
    
21.  ע"א 733/81 עזבון פרייליך נ' מ"י, פ"ד לו(4) 816).
    
22. ת"א (פתח-תקוה) 7045/02 – זוזוט שרה ואח' נ' מלון המלך שאול ואח' [פורסם באתר 'נבו'] (להלן: "פרשת זוזוט")
23. ד. קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית בע' 690.
    
24. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
    
25. ע.א. 10776/06 מנחם בראון נ. קופת החולים של ההסתדרות הכללית [פורסם באתר המשפטי 'נבו'].
    
26. ת.א. 2387/04 אגבבה ניר ז"ל נ. ד.י.ש ואח' [פורסם באתר 'נבו'].
    
27. א' ריבלין "פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני – מגמות הרחבה", ספר שמגר, חלק ג' , 21 (2003).
    
28.  ע"א 754/05 לבנה לוי ואח' נ. בית החולים שערי צדק [פורסם באתר המשפטי 'נבו'].
    
29. 384/74 אזולאי נ. מפעלי יציקה וולקן פד"י ל' (1) 374.
    
30. פרשת זוזוט, הערה 22.
    
31. ראה: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אתר הלמ"ס: http://www1.cbs.gov.il
    
32. פרשת אטינגר, הערה 8 בע' 566.
    
33. שם, בע"מ 567.
    
34. רונן פרי, "על חוסר העקביות בפסיקת הפיצויים בגין קיצור תוחלת החיים", עלי משפט ד', 151 בע' 164.
    
35. ת.א. (י-ם) 2555/00  רביב מרגלית נ. מדינת ישראל [פורסם באתר 'נבו'].
    
36. ת.א. (י-ם) 1751/96 דבורה גרוס נ. פז גז חברה לשיווק בע"מ [פורסם באתר 'נבו'].
    
37. פרשת אטינגר, הערה 8.
    
38. פרשת בורנשטיין, הערה 3.
    
39. ת.א. (י-ם) עזבון יוסף שחאתית נ. מפקד כלא מגידו ואח' [פורסם באתר 'נבו'].
    
40. ע.א. 6978/96 עמר נ. קופ"ח כללית,פ"ד נה(1) 920,930.
    

     מאת: עו"ד, עמית פוגל